מרגע שהעולם נכנס לעוצר היה לי ברור שאני אוציא מזה את הטוב, רק לא ידעתי מתי ואיך אני יכולה לעשות את זה. מרגיש כאילו מישהו אמר ״סטופ!״ וכל העולם נעצר מלכת.
פרויקט הצילום בימי הקורונה התחיל במעין תחושת ״באסה״ אחת גדולה. לאחר שבחרתי את הנושא שעניין אותי לפרויקט הסיום שלי בסטילס, נושא שהייתי בטוחה שאוכל להוציא ממנו את המיטב ולסיים עם פרויקט מצולם היטב, הקורונה הגיעה לארץ וכאילו משום מקום הכול נעצר.
הפרויקט החדש התחיל בתחושת עוצר ומחנק. בחודש הראשון, כל תמונה שצילמתי הורגשה חסרת פואנטה וחסרת חשק. הנושא נמאס עליי יותר ויותר עוד לפני שהתחלתי להתעסק בו בצילום.
עבר הזמן, ואיתו התקרבו הדד-ליינים, אני לא יודעת איך זה קרה, אבל כמו קסם לקחתי את המצלמה והתחלתי לצלם. התחלתי לצלם תמונות שבאמת אהבתי, והתחילו לצוץ לי רעיונות לתמונות חדשות לפרויקט הצילום בימי הקורונה. למזלי הגדול, לא הייתי בבידוד הזה לבדי, ואח שלי הקטן נכח איתי בבית כל התקופה שבה הפך להיות הדוגמן הראשי שלי.
בתחילת התהליך התמונות היו מלאות בסממני קורונה- מסכות, כפפות, אלכוג׳ל וכל דבר אחר שעולה לראש כשחושבים על המילה ״קורונה״. אך אט אט, כל אלו נעלמו מהתמונות ונשארו רק רגשות וסממנים סימבוליים.
הפרויקט הזה לימד אותי שגם כשחושבים שסוף העולם הגיע (תרתי משמע), אם מתאמצים ועושים את המיטב, מצליחים להגיע למקומות שלא מדמיינים מההתחלה.