התמונה מצולמת במדיום שוט. הדמות לא נמצא במרכז התמונה, הוא בצד, לבדו. הבדידות של הקורונה גרמה לשני דברים- הראשון, חשיבה על ה״אני הבודד״, השני תחושת געגוע- אף אחד כבר לא נמצא בחברת אנשים, אף אחד לא במרכז החיים שלו, מרכז העיניינים שלו- הוא נשאר לבדו. עיניו של הדוגמן מסתכלות לכיוון החלק הריק שבפריים, נראה שהדוגמן מסתכל לאופק לעבר משהו שהצופים לא יכולים לראות. הוא מסתכל לכיוון זה בציפיה.
הרקע בתמונה הוא רקע של קיר לבן חלק ואין עומק בפריים. ראשו של הדוגמן עטוף בשקית שקופה, יש תחושת מחנק בפריים. השקית שעטופה על ראש הדוגמן מתארת את רגשותיו- תחושת מחנק ותחושת חוסר מודעות הן הבולטות בהן. ידיו של הדוגמן מונחות על השקית, מאוגרפות, אך הן לא מורידות את השקית מעל ראשו. השקית היא אמביוולנטית- מצד אחד, היא מגנה עליו מפני אויר העולם, מצד שני היא חונקת אותו.
הפריים מואר בתאורה מלאכותית המגיעה מצד שמאל של הפריים. התאורה היא תאורה חזקה היוצרת צל חד המטיל תחושת אימה. האור הוא אור קר (אור לבן) שנותן תחושת קרירות בפריים, ומאיר בצורה מדויקת על הדוגמן בלבד.
התמונה צולמה בצמצם פתוח (F3.5) ובמהירות תריס 1/125- מהירות תריס הדומה למהירות התריס בה משתמשים בצילומי סטודיו.
בתמונה שני צבעים בולטים- צבע העור של הדוגמן והצבע הלבן ששולט בפריים כולו- החל מהיקר הלבן והחולצה הלבנה של הדוגמן ועד לנקודות האור הלבנות שמשתקפות על השקית. לבן הוא צבע של טהרה ואופטימיות, אך בתמונה זו לא נראת אופטימיות והרגש השולט בתמונה הוא פחד.
עיבוד תמונה מינימלי.